אירוויזיון

השבוע התחיל האירוויזיון, אירוע שפעם הוא לא היה אירוע רק של אנשים עם נטייה מינית לאותו הרכב כרומוזומי או לתומרים גנריים בעלי אפס חוש מוזיקלי. הקונספט הזה של תחרות מוזיקה במהות מוזר, מלכחילה איך אפשר למדוד מוזיקה ברמה כל כך רחבה, וגם למה התחרות היא לפי מדינה? במיוחד שהיום כולם פשוט שרים באנגלית שירים שבאותה מידה היו יכולים להיות מגונרטים על ידי AI. אבל, למרות כל הטרחנות המוגזמת שלי עדין אני מרגיש שיש בזה איזה מין קסם, קסם כמו של מחזות זמר שמחזירים אותך להיות ילד קטן שרוצה לדעת איך הסיפור יסתיים ושהגיבור ינצח. תחושה ילדית ותמימה עם קורט של אופטימיות ואסקפיזם מוחלט. והיום אני דווקא ארצה להתמד בכמה מאותן נקודות שהיו בתרבות הישראלית מהתחרות, מאותן תקופות שהיה לנו קצת כבוד עצמי והיינו שרים בעברית ולא באנגלית עם מבטא גרוע. אבל, לפני זה אני חייב לשתף סיפור.

היה מקום ליד המשרדים של Wix בנמל שבו היינו אוכלים צהריים מידי פעם. המקום הוא איזה מין מקום של אוכל ביתי דלוח שכל אחד היה נותן לו שם אחר לפי הותק שלו בחברה. פעם היה שם חומוס עם היגיינה נמוכה אז היו זוג חברה שקראו לו ״ חומוס שלשולים״  מישהו אחר קרא לו פלאפל גבאי תנו ניחוש למה. ליד המקום הנ״ל הייתה חנות תכשיטים של יזהר כהן. באותה תקופה היה מישהו בצוות שלי שהיה לו פרטנר בחברה וביחד הם היו נראים ומתנהגים כמו הזקנים מהחבובות. בדרך לארוחה אחת הם הסבירו לי על הקונספט שהם קראו לו להיות ״מעצבן בצורה implicit״, בגדול זה לעשות דברים מעצבנים אבל לא בצורה ישירה שתפגע בבן אדם. סוג של הטרלה רק שעובדת באופן עקיף לדוגמה, לעמוד באמצע המעלית במקום בצד כאשר מישהו בא להכנס. הם היו מאוד מרוצים מהלצות האלו. באופן כמעט די קבוע בדרך חזרה לעבר המשרד אחרי שכולם שבורים מהאוכל הדלוח של המסעדה היו עומדים ליד החנות של יזהר כאשר הוא היה בפנים ומדברים בקול רם אחד לשני במטרה שיזהר ישמע :״אני לא מאמין שניסים גרמה בחנות של יזהר כהן״. ללא ספק הם היו אגדות בחייהם. יזהר כידוע זכה באירוויזיון עם השיר ״אבניבי״, אבל יזהר הופיע עוד פעם באירוויזיון עם השיר ״עולה עולה״ ב1985. באותם ימים אהבו כנראה להתלבש כמו הפאוור רינגרס והדיסקו היה בשיאו. התימני החביב הזה היה יכול לזכות עוד פעם אם לא הייתה את האהבלה שצרחה את חייה כשהוא שר עולה עולה.(דקה 1:02) למזלו המיקרופון שלה עף באמצע השיר אז הוא הגיע למקום החמישי ולא למקום ה25. אגב הוא הזמר היחידי שנשלח פעמיים לאירוויזיון חוץ מאילנית ובאמת מאוד דומה לניסים גרמה. (אבל אין לו פלאפל)

עוד זמר שאני מאוד אוהב וגיליתי בזכות האירווזיון זה אבי טולדנו שהוא אחד מהזמרים היותר כריזמטיים שהיו פה בארץ, הוא הופיע באירוויזיון עם השיר הורה שעיבד אותו לא אחר מננסי ברנדס. ( כן הזה עם הבדיחות קרש). השיר זכה לדוז פואה מפינלנד שבדיעבד, הסתבר שצוות השופטים הפיני אהב מאוד את טולדנו ששר בקולי קולות "זונה" ("הורה" בשפה השוודית). השיר הורה הוא באמת עוד קלאסיקה על זמנית וכמו בכל קלאסיקה חייבים לבעוט המיקרופון באמצע ההופעה שלו על ידי אחד הרקדניות במופע בשביל לא לתת לנו את המקום הראשון. ( דקה 2:02) מה שאני באמת אבל אוהב בשיר זה את הקלאס האינסופי שיש לטולדנו, בלי פירוטכניקה בלי מסכים נוצצים הוא פשוט מצליח לכבוש את המסך בצורה שאין אומן היום באירווזיון שמתקרב אליה.

הרבה יודעים ש״דיווה״ היה הזכייה השלישית של ישראל באירוויזיון שנכתב על ידי צביקה פיק ובוצע על ידי דנה אינטרנשיונל. אבל, לא הרבה יודעים שצביקה הוא גם האמן שהופיע בהכי הרבה תחרויות "קדם-אירוויזיון". פיק השתתף לא פחות משבע פעמים בתחרות, אך לא זכה באף אחת מהן. אחד מהשירים היותר מגניבים ומיוחדים שהוציא הוא השיר רומנטיקה שבביצוע שלו מאוד הושפע מ Sergeant Pepper והתלבש במדי צבא המלכותיים האלו.

עוד להקה מצוינת שהופיעה באירווזיון זה לא אחרת מאשר כוורת, שהופיעה בשנת 1974 עם השיר ״נתתיי לה חיי״. תקנון התחרות באותה תקופה התיר רק לשישה חברי להקה לעלות על הבמה, אבל כוורת מנתה שבעה חברים, אז כמובן שמי לא אם יוני רכטר היה צריך להפוך להיות הנמצח של הלהקה. השיר עצמו הגיע למקום השביעי ואילו למקום הראשון הגיע שירה של להקת אבבא "Waterloo". מטורף לחשוב ששיר כזה ותחשבו שהשירים שהיום שם באירווזיון עד היום מוכרים ואהובים לעומת כל השירים מהשנים האחרונות שנעלמים תוך דקה.

אבל הדבר הכי מצחיק בעולם שקרה זה השליחה של להקת פינג פונג לאירווזיון בשנת 2000 שממש היה נראה שמדינת ישראל ויתרה על המפעל הציוני כבר בשלב הזה. זה לא רק בלתי יאמן שהם היו כזה חסרי מודעות וחסרי יכולות לשיר ולעשות ביצוע כלשהו, זה יותר מרשים שרשות השידור נתנה להם בכלל להגיע לתחרות. הם מזייפים ברמות ובאיזשהו שלב הם מתחילים לנפוף בדגלי סוריה בקטע לא ברור בכלל, מעבר לזה שהשיר סוטה וחסר פואנטה ברמה גבוהה. זה ביצוע של הטרלה משובחת מאוד ברמה מאוד נמוכה כמו שאני אוהב. היה שלב שרשות השידור תפסה את הראש על מה שהיא עשתה ורצתה לתבוע אותם על החזר כספי והתנערות מהם, אבל זה כבר מאוחר מידי אחרי כמה הנפות דגלים של מדינה עוינת יותר מידי. אגב הקעקוע המזויף של הבחור משמעתו table tennis.

אירווזיון בשבילי זה קצת כמו תזכורות כזאת לזה שלא הכל צריך להיות כל כך רציני ואפשר פשוט להנות גם ממוזיקה פשוטה וכיפית, וגם שהסיפור יותר חשוב מהמופע עצמו. מאחל המון הצלחה לישראל למרות הסיכויים האפסיים שיש לנו ושנדע בשורות טובות יותר בקרוב!